ענף האופנה הישראלית לאן?

70 שנות – ענף האופנה הישראלית לאן?

לישראל יש את כל הפוטנציאל הדרוש להיות מעצמת אופנה כמו בענף ההייטק!

יש לנו משאב של כישרונות מדהימים, יש לנו את המעוף והדמיון, התעוזה ו"החוצפה הישראלית"

מה חבל שהמערכת לא מתייחסת ברצינות, כמו בהייטק. גרוע מזה, היחס אפילו לא דומה לכדורגל  ולענף ספורט כלשהו.

אפשר היה בהחלט לשים אותנו שוב  "על המפה" בעולם האופנה.

מה הפלא שאנחנו מאבדים כישרונות  מצוינים לטובת חו"ל.

ענף הטקסטיל המסורתי, שגה במאמציו להתחרות במחיר, ולא השכיל למתג אותנו כמותג איכותי ומקורי. העיצוב הייחודי, וטכנולוגית ההייטקסטיל הגבוהה פינתה את מקומה להעתקים

אחת הסיבות היא, שלא רק שהשוק המקומי קטן, ישראל מרשה כניסה של מותגים זרים המציפים אותנו. כך שאין סיכויים גדולים למעצבים להתפתח כאן ולפרוץ לחו"ל.

ללא תמיכה ממשלתית, באין ארגון גג, המייצג את הענף, אין כוח השפעה על המדיניות.

לעידוד וטיפוח מעצבים בתחילת דרכם שסיימו  לימודי עיצוב אופנה, כך שרק מעטים מצליחים לסלול את דרכם. בוגרי הלימודים במכללת "שנקר, בצאל, ויצ"ו ואחרים עושים סטאג' בחו"ל וחולמים לחזור לארץ. חלקם מתייאשים.

צריך לקום ארגון גג חזק, העוזר והמאחד. את כל המעצבים והיוצרים הנאנקים כבודדים. פעם האגודה לאופנה וטקסטיל עשתה עבודה טובה.

שבוע האופנה הנוכחי TLF, לא מצליח לשחזר את ההצלחה של ההוא שקדם לו 30 שנה לפניו. למרות התקשורת וההפקות המדהימות של מוטי רייף. הקניינים לא באים.

סין קטלה את ענף האופנה המסורתי ולכן הפכנו לפח זבל של בגדי אופנה המוניים וזולים.

צריך לספר למעצבים הצעירים שסיימו ללמוד קורס עיצוב אופנה  ולהזכיר  ולכולנו, שבתחילת דרכה של מדינתנו הקטנה והשפויה, הגיעו לשבוע האופנה הישראלי בהילטון, כ- 500 קניינים גדולים מחו"ל. הם רכשו אופנה ישראלית מקורית ואטרקטיבית. כוחה בא לה ממקורות ישראליים. לא יאמן?!  אבל אני הייתי עדה. בתחילת שנות השבעים, כמעצבת צעירה, זכיתי להשתתף באחד האירועים המדהימים האלה. הרגשתי כמו סינדרלה בנשף. הסתכלתי בהשתהות על הדוגמניות שצעדו, על המסלול, עם דגמים מרהיבים של ענקים, "גוטקס", "ניבה" בעיצובים של אוברזון, ורבים אחרים,. והיו הדגמים של הגדולה מכולם, רוז'י בן יוסף. מושא הערצתי. במבט לאחור, אני הקטנה מצטערת שלא אזרתי אומץ ללחוץ את ידה.

כיום, הקניונים מאבדים קונים ומעצבים טובים, בשל שכר דירה מנופח. נשים צעירות בגילאי שלושים ומעלה לא מוצאות שם את מבוקשן. הרשתות המייצרות בסין דומות זו לזו, אין להן שום ייחוד, וערך מוסף כחוויה מאתגרת.

הקניות ברשת הולכות ומתרבות בצעדי ענק. אם הכול דומה, אז ברור שכדאי לשלם הרבה פחות.

הנחמה שלי היא הנשים עם טעם אישי ועם מודעות אופנתית המעדיפות ומוצאות פתרון בבוטיקים מחוץ לקניון. אצל המעצבים האוהבים וחולמים לפרוץ למרות כל הקשיים. יתכן והם התקווה.של האופנה הישראלית.

כותבת המאמר המעצבת ברוריה דקל

מנהלת  STUDIO B – ביה"ס לעיצוב אופנה

www.fashion-studio.co.il

התקשרו עכשיו