סיפור סינדרלה שלי

סיפור הסינדרלה שלי.
מה מושך רבים וטובים, ללמוד עיצוב אופנה?!
אנשים יצירתיים חולמים ליצור, לעצב אופנה ולפרוץ בגדול. גם אלה שמשקיעים ארבע שנים וגם אלה המתחילים בקורס עיצוב אופנה קצר.
מה יש במקצוע הזה המעורר בנו תשוקה גדולה ועזה?! התשובה שלי היא שעיצוב אופנה הוא "היהלום שבכתר" בין כל מקצועות העיצוב. כמו בכל יצירה אמנות יש חלום, יש דמיון, כישרון, תשוקה, נחישות, עבודה קשה עם סיפוק, אבל אופנה בנוסף לזוהר, היא זו גם אמנות שימושית. אפשר ללבוש את יצירתנו, לקבל משוב ומחמאות. מכאן, השמיים הם הגבול.
החלום שלי כמו מחלומם של מעצבים צעירים ו"חצופים" התחיל בקטן ופתאום בום!!!
עו"ד מפורסם בירושלים לא לקבל אותי לעבודה. כמזכירה בחצי משרה. כי הייתי אם לשני פעוטות. חזרתי מיואשת עם דמעות. אני מודה לו עד היום.
שכנות שלי בבניין גדול של זוגות צעיריפ בקריית היובל, רובן מובטלות. יושבות בחוץ עם ילדיהן בשמש אביבית. הן הבחינו בדמעות שלי, קיבלו אותי בחיבוק והתחננו שוב לשמלה כמו זו שתפרתי עד לפנות בוקר, לכבוד המשרה המיוחלת.
מתהום הייאוש עלה לי רעיון. כך התחילה הקריירה שלי.!
הפעם ההיא לא סירבתי להן. הזעקתי תופרת מהמשפחה, אני עיצבתי וגזרתי היא תפרה. בחברת שתי פעוטות שלנו בלול משותף. לא היה לנו כסף לגנון בתשלום. המשכנתא הייתה כבדה.
כך עבדנו כשנה, בתחילה, הזמנות לשכנות עם מחירים קטנים ואחר כך הזמנות לנשים הגרות בשכונת וילות הסמוכה.

את הבוטיק הראשון שלי, פתחתי במרכז ירושלים. הייתי בת 26 בחודש השמיני להריוני השלישי…

עוד לפני הפתיחה, בהכנות הקולקציה, יחד עם עובדת התחלנו בתליית הדגמים הגמורים, לפתע דפקה בדלת הזכוכית בחורה יפה. אנחנו לא מוכרים עדיין, אמרתי. רק להסתכל ביקשה והלכה. למחרת חזרה שוב, בלוויית בחור. אני סגנית מלכת היופי והוא, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ירושלים. לחצנו ידיים. יש לנו מסיבה גדולה ב"בנייני האומה" לכל הסטודנטים והצוות . היינו רוצים להוסיף לתוכנית, הבידור, תצוגת אופנה, עם הדגמים היפים שלך, אם תסכימי?… מאמץ גדול נדרש לי להסתיר את המבוכה שלי. חייכתי , היא את החיוך שלי היא פרשה כהסכמה. אל תדאגי הוסיפה, אני אדאג לארגון, לדוגמניות למוסיקה ולכל. קבענו פגישה למחרת. בלילה ההוא לא יכולתי להירדם, ההתרגשות והדאגה, גם לידה וגם תצוגת אופנה? מאיפה האומץ להסכים? כנראה שאלה היו הכוחות המתעצמים.שלנו בהריון.
לא ראיתי תצוגה בחיי. לא הייתה לי טלוויזיה, אבל היה לי ה- VOGUE היקר שלי, משם שאבתי רעיונות ושאיפות דמיונית.
בפגישה למחרת הפגנתי בקיאות של בעלת ניסיון. אני מכירה את הבמה הגדולה, בבנייני האומה,אמרתי. תאי הלבשה רחוקים, הופעתי שם כרקדנית בלהקת "הורה" לפני נישואיי. יהיה קשה לדוגמניות, ולקהל באולם הענק קשה לראות את הדגמים. אני אדאג לצבעים בולטים את תדאגי לדוגמניות גבוהות במיוחד. אולי תמצאי לי דוגמניות שחומות עור. ראיתי אחת ב VOGUE , פעם ראשונה שיתפו דוגמנית כושית מדהימה. חששתי שהדרישות שלי מוגזמות, אבל היא ענתה בהתלהבות: יש לי רעיון! הגיעו לארצנו "הכושים העבריים מדימונה" יש שם בנות יפות בגובה מעל 1.80 מטר . וואו ההתלהבות שלי הרקיעה שחקים.
עבדנו כחודש מאומץ, בלילה חלומות ובבוקר ביצוע. הגיע חןפ המדידות. הדוגמניות הישראליות והדוגמניות מדימונה. מרגש.התאמתי לכולן שמלות ארוכות בצבעי טורקיז, כתום ולבן. עם הדפסים מרהיבים של בוגרת "בצלאל" שעזרה להגשים

פנטזיות. על גובהן המרשים של הדוגמניות הוספתי קשירות כטורבן לראשיהן כשל אפריקניות. גם הישראליות שמחו להוסיף לגובהן עוד חצי מטר.
היום המיוחל הגיע. . הייתי חודש אחרי לידה. הסתרתי את הבטן בשמלה שחורה ארוכה, רקומה במרכזה ברקמה של אומנית ערביה מבית ג'אלה.. עליתי לבמה מאחורי הקלעים, לעזור בהכנות. פגשתי אמנים מהמפוסמים, המנחה הרגיע אותי. אני הרגשתי כמו סינדרלה בנשף? הוא הסיט מעט את הווילון ואני נבהלתי מאלפי האנשים באולם .מה אני, הקטנה, והביישנית עושה פה? שאלתי את עצמי. התצוגה הייתה הפינאלה של הערב וזכתה לתרועות שלא העזתי לייחס לי.השתדלתי רק לא להתעלף.
אין לי תמונה אחת מהערב הזה. לא היה לי כסף למצלמה.
כיום זה נשמע מצחיק. תלמידיי בקורס לעיצוב אופנה מצלמות כל שלב ביצירה.
כותבת המאמר – המעצבת ברוריה דקל
מנהלת ביה"ס לעיצוב אופנה – STUDIO B

התקשרו עכשיו